למה? למה אנשים עושים את זה? למה זה עושה להם טוב, למה זה נותן להם תחושת סיפוק? גם בבית הספר יוצא לי לראות (תיכון) שילדים בני 16 ומעלה אשכרה מחשיבים מכות וירידות כצחוקים, כדבר שעליו בנויה אינטראקציה בין חברים.. איך הידרדרנו לעולם כזה איך? למה אי אפשר להיות חברים בצורה תומכת, בצורה מהנה, בצורה לא צבועה ותלויה בפופולאריות אלא באופי ובהבנה, למה ילדים היום חושבים שהם כל כך צודקים והכי טובים והכי יודעים בכל נושא שקיים? איך הגענו למצב שנהינו דור של נרקיסיסטים, אינטרסנטים, צבועים, חסרי ידע אבל בטוחים שיודעים הכול, איך הגענו למצב שהחברה מכתיבה לנו את החיים, שהיא בשנייה יכולה לבנות אותם בצורה לא יציבה ובמאית שניה להרוס אותם... אני אוהב במצבים כאלה של חרדות ותהיות לשמוע את השיר של שלמה ארצי "תתארו לכם" אבל הזיקה שלי לשיר הזה היא בקטע של וואו כמה כיף היה יכול להיות עולם כזה- עולם שיוויוני, סובלני, אוהב, תומך, הגיוני ורציני.. אבל בשיר כזה כמו בסרטים המציאות היא בתוך הטקסט ולא בחיים! הבאסה שאנחנו העיקר יודעים להכתיב חיים של יחידים בתוך חברה לרעה ולא מנסים להשתמש בכוח הזה לטובה ולבנות עולם מתוקן!
אני בן אדם מסורתי, ומשגע אותי לראות למשל ילדים שמשחקים אותה שומרים אבל מצד שני עוברים על כל חוג אפשרי שאפשר מבחינת התורה, כואב לי לראות שילדים בני 16 מחליטים כל כך מוקדם שאין "השם" בשמים בגלל כמה דברים שקראו להם, משגע אותי שאנשים לוקחים בעלות על השם ומקלקלים את השם שלו במקום לטהר ולהתגאות!
הייתי שמח שמשהו יקום,ישנה,הייתי שמח אם לי הייתה את האפשרות :( אבל אני מזמן ויתרתי, ויתרתי על האמונה שמתישהו נוכל להיות פחות או יותר כמו בדור ההורים, בדור התמימות והניצול הנכון של גיל הילדות, בדור שאומנם לא היה מושלם אבל ידע לחיות את החיים והסתפק בחיים שהוא נולד אליהם..
אני מאמין שאיפשהו בפנים יש בי מעין תקווה שעדיין קיימת... אני מקווה שיש לה סיבה להיות קיימת...
');){kind=link}