|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
|
|
| | הנה רשימה של דברים שאנו פוחדים מהם:
-הפחד מדחייה
-הפחד מכישלון
-הפחד מהשפלה פומבית
-הפחד שיורידו לנו את האגו
-הפחד להתבאס על הזהות המינית שלנו
-הפחד מלהיות פחות טוב מכולם
-הפחד שנמות
-הפחד שאף פעם לא נמצא את הנפש התאומה
-הפחד מלהתגייס לצבא (אני אישית מלקרבי)
- הפחד מלאבד את אהובינו-אוהבינו
-הפחד שנמשיך לפחד... | |
| | אז בוא נדבר על אהבה בגיל ההתבגרות. אני חושב שבעצם ההגדרה של אהבה בגיל ההתבגרות לא יכולה להיות שוות משמעות להגדרה של אהבה בחיי המבוגרים. אני מאמין שכל אדם בגיל הזה, בשל החוסר ידע והניסיון, יוצר הגדרה שונה משלו לאהבה כאינדיבידואל מתבגר, הרי בעצם אנחנו לא באמת יודעים מהי אהבה, יש מעטים שאיכשהו מצליחים לטעום מהתובנות האמיתיות שלה ויש שפשוט צריכים אותה בשביל סטטוס חברתי, אני עצמי עדיין לא בוא נגיד חוויתי אהבה לפי ההגדרה, או אפילו קרוב לזה והאמת שהסיבה לא כל כך מובנת לי אבל אני מאמין שהמסתכלים מן הצד יבינו למה, אז בעצם אני בא להגיד שאם באמת אהבה הייתה בגיל ההתבגרות כמו בגיל המבוגרים היה, לי למשל, יותר קל ליצור אחת כזאת כי אני מאמין שכן יש בי את הדברים שפרט מחפש בפרט אחר כחצי שני שלו, אבל בעצם הילדים/נוער לא באמת מבינים את זה, הם לא באמת יודעים שהם צריכים את זה ואני מאמין שאם כן הייתה מודעות למה זה אהבה הם כן היו רוצים את זה. אני חושב שגיל ההתבגרות ויסכימו איתי אנשים כמו פרויד וכו' הוא גיל של התפתחות מינית מטורף מבחינת הערפול חושים ורגשות, מבחינת הניסוי וטעיה שאנחנו עורבים בכל ניסיון מחדש לזכות בקשר אמיתי, בניסיון להידמות לזוגות מהסרטים. אז בקיצור, בנימה אופטימית של השבת הזאת אני רק אגיד שאני מת כבר לסיים עם הגיל הזה, אני יודע שזה לא הכי טיפיקאלי לצעירים תוססים אבל אין מה לעשות, אפשר להגיד שאני מעין מבוגר שכלוא בגוף של מתבגר, ששייך לדור אחר... | |
| | היי, היום אני אדבר על הלחץ של תלמידי תיכון ועל הלחץ שלי כ"טמפון" בפרט. התקופה הזאת של י-י"ב היא תקופה הזויה מכל הבחינות- בקצב התובנות שאתה מקבל, בלחץ של הדברים שעליך לעשות וללמוד, על האחריות שאתה מקבל וצריך ללמוד מהר להתמודד איתה, על החוויות המיניות וההתפתחותיות, אני חושב שבאמת תקופת התיכון היא תקופה של שתי קטבים-האחד הוא שאם אתה לא עובר אותה טוב אז נדפקת לכל החיים ואם עברת אותה בצורה נכונה העתיד הוא Peace of cake בעקרון. אני חושב שגם תקופת ההתבגרות של הדור שלנו היא שונה מאוד מהתקופה של ההורים שלנו, בתקופה שלהם לא היה מקום להתחצפות או להתפנקות או להתקטננות, לא היה מרד נעורים ולא כלום פשוט הייתה צריך בעיקרון לשמור הכול בלב ולהתמודד, היית צריך להתבגר מגיל קטן ולהיות כבר מבוגר לפני הזמן ובגלל זה הרבה הורים היום לא יכולים להכיל את ההפתעות מצד הילדים שלהם וכאן אני פונה להורים- אני יודע שקשה לכם כי אני בעצמי סוג של ילד של פעם ש"כלוא" בילד של היום ואני מבין חלק מהקשיים שלכם מבחינת תפיסת המצב אבל תאמינו לי שזה מצב שהוא לא קבוע ואם תתמודדו איתו נכון הוא רק יועיל לילדים שלכם, תהיו סובלניים, תהיו אוזן קשבת אבל בלי ללחוץ, תנו לילד לבוא ולשתף תספרו לו סיפורים מהעבר שיגרמו לו להאמין שאתם באמת מקור אובייקטיבי שוואלה כן עבר דברים דומים ואולי יכול לעזור ואני מאמין שיצליח לכם... | |
| | אז ככה היום אני אדבר על החיים... באמת שזה משגע אותי כבר המון זמן העניין הזה. המחשבה הזאת שהעולם נראה באמת כפי שהמדיה מראה שהוא נראה.. אני רואה כל הזמן סרטונים בפייסבוק על בנות שמרביצות לבנות אחרות שגוזרות להם את השיער, על בנים שמפשיטים בנים אחרים בפומבי ומרביצים להם, ילדים או אנשים "בוגרים" שמתעללים בחיות.. אני פשוט חושב לעצמי WTF?
למה? למה אנשים עושים את זה? למה זה עושה להם טוב, למה זה נותן להם תחושת סיפוק? גם בבית הספר יוצא לי לראות (תיכון) שילדים בני 16 ומעלה אשכרה מחשיבים מכות וירידות כצחוקים, כדבר שעליו בנויה אינטראקציה בין חברים.. איך הידרדרנו לעולם כזה איך? למה אי אפשר להיות חברים בצורה תומכת, בצורה מהנה, בצורה לא צבועה ותלויה בפופולאריות אלא באופי ובהבנה, למה ילדים היום חושבים שהם כל כך צודקים והכי טובים והכי יודעים בכל נושא שקיים? איך הגענו למצב שנהינו דור של נרקיסיסטים, אינטרסנטים, צבועים, חסרי ידע אבל בטוחים שיודעים הכול, איך הגענו למצב שהחברה מכתיבה לנו את החיים, שהיא בשנייה יכולה לבנות אותם בצורה לא יציבה ובמאית שניה להרוס אותם... אני אוהב במצבים כאלה של חרדות ותהיות לשמוע את השיר של שלמה ארצי "תתארו לכם" אבל הזיקה שלי לשיר הזה היא בקטע של וואו כמה כיף היה יכול להיות עולם כזה- עולם שיוויוני, סובלני, אוהב, תומך, הגיוני ורציני.. אבל בשיר כזה כמו בסרטים המציאות היא בתוך הטקסט ולא בחיים! הבאסה שאנחנו העיקר יודעים להכתיב חיים של יחידים בתוך חברה לרעה ולא מנסים להשתמש בכוח הזה לטובה ולבנות עולם מתוקן!
אני בן אדם מסורתי, ומשגע אותי לראות למשל ילדים שמשחקים אותה שומרים אבל מצד שני עוברים על כל חוג אפשרי שאפשר מבחינת התורה, כואב לי לראות שילדים בני 16 מחליטים כל כך מוקדם שאין "השם" בשמים בגלל כמה דברים שקראו להם, משגע אותי שאנשים לוקחים בעלות על השם ומקלקלים את השם שלו במקום לטהר ולהתגאות!
הייתי שמח שמשהו יקום,ישנה,הייתי שמח אם לי הייתה את האפשרות :( אבל אני מזמן ויתרתי, ויתרתי על האמונה שמתישהו נוכל להיות פחות או יותר כמו בדור ההורים, בדור התמימות והניצול הנכון של גיל הילדות, בדור שאומנם לא היה מושלם אבל ידע לחיות את החיים והסתפק בחיים שהוא נולד אליהם..
אני מאמין שאיפשהו בפנים יש בי מעין תקווה שעדיין קיימת... אני מקווה שיש לה סיבה להיות קיימת... | |
|
|
